ברטה ימפולסקי והלל מרקמן הפסידו לבלט הישראלי

מאת: רותם נועם ● 16/5/2020 18:43 ● ערב ערב 2100
התקבל חלקית ערעורה של עמותת הבלט הישראלי נגד ברטה ימפולסקי והלל מרקמן שהקימו את העמותה ועמדו מאחורי הבלט הישראלי לאורך שנים ארוכות. הערעור שכנגד שהגישו השניים נדחה. לפיכך נפסק כי הסכום החודשי שעל העמותה להשיב לשניים יופחת ולסכום החוב לא תתווסף ריבית והפרשי הצמדה. כן בוטל חיוב נוסף בגובה 442 אף שקל בשל הפרשי שכר אך נפסק כי סכום נוסף שכבר שולם על חשבון החיוב האמור לא יקוזז מהסכומים השוטפים אלא יושאר בידיה ויובא בחשבון החזר חוב אחר.  
ברטה ימפולסקי והלל מרקמן הפסידו לבלט הישראלי
ברטה ימפולסקי והלל מרקמן צילום: ברטה ימפולסקי לויקיפדיה

ימפולסקי ומרקמן, שהקימו את עמותת הבלט הישראל, הגישו תביעה לביה"ד האזורי לעבודה שעיקרה דרישה להחזר הלוואות שהעמידו לטובת העמותה; אכיפת הסכם הלוואה משנת 2006, אכיפת החלטת הוועד המנהל של העמותה לפיה ימשיכו לקבל את שכרם כפי שיעורו ערב פרישתם, החל ממועד סיום עבודתם ועד למלאת ימיהם, השבת הסכומים שהופחתו משכרם החל משנת 2007 נוכח הקשיים הכלכליים אליהם נקלעה העמותה וקבלת זכויות סוציאליות שונות בגין תקופת עבודתם וסיומה. הערעור והערעור שכנגד נסבים אודות פסיקת ביה"ד לעבודה בנושאים האמורים.

בית הדין הארצי לעבודה (מפי השופטת ס' דוידוב-מוטולה ובהסכמת השופטות ל' גליקסמן, ח' אופק גנדלר ונציגי הציבור י' רון, צ' טבצ'ניק) קיבל את הערעור בחלקו, דחה את הערעור שכנגד ופסק כי:

הסכום העיקרי שחויבה העמותה לשלם למשיבים הוא החזר חוב ההלוואות בסך של 1.223 מיליון ₪ בתשלומים חודשיים בסך 30,000 ₪ החל ממועד מתן פסק הדין. ביה"ד הארצי דחה את הטענה כי לביה"ד לעבודה אין סמכות לדון בחוב שכן ההלוואות לא ניתנו בכובעם של המשיבים כעובדים. נפסק כי מערכת היחסים הייחודית בין המשיבים לעמותה הייתה מורכבת, וכללה לא רק יחסי עבודה שגרתיים אלא גם הזדהות עמוקה של המשיבים עם העמותה ובמסגרת זו העמידו המשיבים לרשות העמותה את משאביהם הפרטיים וזאת באופן ובהיקף שאינם מקובלים, דרך כלל, במסגרת יחסי עבודה. ההסכמים שנערכו בין הצדדים לא הפרידו בין מתן ההלוואות לבין יחסי העבודה ואף שזרו את שני הנושאים יחד ואין מדובר בהלוואות מסחריות או במימון עסקי. לכך יש להוסיף כי למשיבים לא היה "כובע" פורמאלי אחר בעמותה פרט להיותם עובדים שלה. מכל מקום, לא ניתן להפריד בין ה"כובעים" השונים בהם פעלו המשיבים, כך ש"פיצול" כאמור יהיה מלאכותי, ולכן גם נושא ההלוואות הוא חלק מיחסי העבודה בין הצדדים וככזה מצוי בסמכותו העניינית. תמיכה למסקנה בעניין הסמכות העניינית יש גם בבחירת העמותה שלא להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת ביה"ד האזורי שלא לסלק את התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית. בנוסף, העמותה השלימה עם הקביעה כי התחייבויות המשיבים מכוח הסכם ההבראה, ערבויות כמו גם הלוואות, מצויות בסמכותו העניינית של ביה"ד לעבודה, והשקיפה אף היא על המחלוקת ככזו הנעוצה ביחסי העבודה, באופן שעשוי ליצור לה מניעות מלטעון כיום טענות הפוכות.

אשר להוראות הסכם ההבראה, ביה"ד עמד על כללי הפרשנות של חוזים בכלל וחוזי עבודה בפרט, וציין כי, כהכללה, לגבי חוזי עבודה, בין אם נראה אותם כחוזי יחס פתוחים ובין אם כחוזים צרכניים במהותם, הדגש במלאכת הפרשנות אינו בהכרח על הלשון בלבד (גם אם היא נקודת המוצא), אלא גם על כלל הנסיבות שנועדו לסייע באיתור התכלית הסובייקטיבית, ובהמשך לכך במידת הצורך גם על התכלית האובייקטיבית של ערכי משפט העבודה. לצד זאת ניתן להיעזר, במקרים מתאימים, בדגשים שפורטו בפסיקה חדשה לגבי חוזים בין צדדים שיש ביניהם חוסר איזון. במקביל יש לזכור כי גם חוזי העבודה "לא נולדו שווים" מבחינה זו שאינם מקשה אחת, ויש רלוונטיות גם לסוג המעסיק בו מדובר (חברה גדולה או אדם פרטי, והטווח הרחב ביניהם); לדרך בה נוסח החוזה (האם על ידי אנשים בקיאים או שמא אנשי מעשה); וייתכן שגם למאפיינים נוספים דוגמת אופי התניה אותה אנו מפרשים. נוכח האמור, לעת הזו כללי הפרשנות של חוזי עבודה נותרו כשהיו; כי בעת יישומם ניתן לתת את הדעת גם למאפייני הצדדים, כמו גם מאפייניו של החוזה הספציפי; וכי המשך ליבון והעמקה בכללים אלה ייעשה בפסיקה עתידית.

על יסוד האמור ביה"ד דן בפרשנות סעיף 6(ז) להסכם ההבראה וקבע כי ככלל לאחר החזר החובות לבנקים אמורה העמותה להתחיל ולפרוע גם את חוב המייסדים, וזאת מעודפים בלבד ובהתאם לתזרים המזומנים של העמותה באותה עת, לפי שיקול דעת הוועד המנהל. נכון למועד מתן פסק הדין קמא הוחזרו כל החובות לבנקים, ומכאן שקמה החבות להשיב למשיבים את "חוב המייסדים"; דרישת המשיבים לקבל את החזר החוב בתשלום אחד או למצער במספר תשלומים בודדים, נדחתה הן בהיותה מנוגדת לדרישה שהעלו בביה"ד קמא והן נוכח הוראות הסכם ההבראה; סכום ההחזר החודשי יעמוד על סך של 25,000 ₪ בלבד מאחר שזהו הסכום שאמורה הייתה העמותה להפקיד מדי חודש לפי הסכם ההבראה לטובת החזר ההלוואה, ומאחר שאין הצדקה לחייב את העמותה לפרוע את החוב בתשלומים חודשיים גבוהים יותר מהחיוב החודשי לו עתרו המשיבים, וזאת ממועד מתן פסק הדין ואילך, אלא אם יגיעו הצדדים להסדר מוסכם אחר בנוגע לגובה ההחזר החודשי, או אלא אם יבוצע המנגנון שנועד למצב קיצון; לסכום החוב לא יתווספו ריבית והפרשי הצמדה ממועד מתן פסק הדין, מאחר שהלוואות המשיבים "אינן צמודות ואינן נושאות ריבית". ככל שאיזה מהתשלומים החודשיים לא ישולם במלואו או במועדו, יתווספו לו ריבית כדין והפרשי הצמדה מהמועד בו אמור היה להשתלם ועד התשלום בפועל.

פסיקת ביה"ד האזורי באשר לזכאות המשיבים להפרשי שכר בוטלה; טענת המשיבים כי הם זכאים לשכר "עד מלאת ימיהם" מכוח החלטה שהתקבלה לטענתם בשנת 2007, נדחתה; נוכח הפחתת הסכום אותו חויבה העמותה לשלם למשיבים, הופחת סכום ההוצאות שנפסק; כן נפסק כי אין מקום להתערב בקביעת ביה"ד האזורי כי מדובר במקרה חריג המצדיק פסיקת פיצוי בגין עוגמת נפש ואף אין מקום להתערב בגובה שנפסק בסך של 30,000 ₪ לכל אחד מהמשיבים.


חדשות תל אביב יפו והסביבה - יום יום תל אביב 

 

תגובות

הוסף תגובה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש